דיני תכנון ובניה

חוזה הוא הסכם אכיף. דיני החוזים מגדירים את הכללים, העקרונות והסטנדרטים שבמסגרתם תיאכף התחייבות בפועל או שתקנה היא זכויות אחרות (לבד מזכות האכיפה) מקבילות או משלימות (כגון פיצויים בשל הפרת החוזה). רוב השיטות המשפטיות מבחינות בין התחייבות סתמית אשר איננה ניתנת לאכיפה, להתחייבות חוזית הניתנת לאכיפה. מקובל לסבור כי ההבחנה בין "הסכם" ובין "חוזה" הוא יסוד האכיפות או התוקף המשפטי. מקום שלפנינו הסכם הנעדר תוקף משפטי, לפנינו הסכם של כבוד, ומקום שלפנינו הסכם בעל תוקף משפטי, הרי שלפנינו חוזה.

חוזה נכרת ב"הצעה וקיבול", בהתאם לדרישות פרק א' של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. "הצעה", בהתאם לדרישות החוק, היא פנייה של אדם לחברו המעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה, והיא טומנת בחובה את הפרטים המהותיים הכלולים בהצעה. "קיבול", בהתאם לדרישות החוק, הוא הודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. מקובל לסבור כי משמעות דרישת גמירת הדעת היא כוונה רצינית ושלמה להתקשר בחוזה המסוים עם האדם המסוים. על מנת שתהיה התחייבות חוזית, נדרש אפוא שהצדדים לחוזה יהיו מודעים להתחייבות שהם נוטלים על עצמם, ושתהיה להם כוונה להיכבל משפטית בחוזה המסוים.

דרישה נוספת לכריתת החוזה היא זו המתבטאת במבחן המכונה "הכוונה ליצור יחסים משפטיים". שאלה שבה נחלקו העמדות היא האם מבחן "הכוונה ליצירת יחסים משפטיים" הוא מבחן נפרד וחיצוני ליסוד "גמירת הדעת" האמור בחוק החוזים, או שמא הוא מבחן הנטמע והכלול בו. בעבר, הובעה בפסיקת בית המשפט העליון העמדה שמבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא חלק מיסוד גמירת הדעת הנבחן המתווה את דרכי יצירת החוזה. מנגד, יש שהביעו עמדה כי מבחן הכוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא מבחן סף, חיצוני ונפרד, ליסוד גמירת הדעת. לפי עמדה זו, עוד לפני שבוחנים את השאלה האם נכרת חוזה בין הצדדים בהתאם ליסודות האמורים בחוק, יש לבחון האם הייתה כוונה מקדמית ליצירת יחסים משפטיים במערכת היחסים הנדונה. שאלה זו, איננה רק שאלה עובדתית הבוחנת את המסגרת החברתית שבה ניתנה ההתחייבות (למשל, האם ההתחייבות ניתנה במסגרת עסקית או במסגרת אינטימית בין מכרים) אלא גם שאלה של מדיניות משפטית כללית, שבהתאם לה ניתן להוציא מגדרי דיני החוזים התחייבויות שלא ראוי ולא נכון לעסוק בהן במסגרת הדין.